11.8.2012

חוטים מקשרים - ויקטוריה היסלופ


בשבועות שלאחר מכן הגיעו עוד ועוד ידיעות מפולין, שאימתו את השמועות על השמדתם ההמונית של היהודים.
ניצולים מעטים מאוד חזרו משם. מספרים היו מקועקעים בזרועותיהם, ובפיהם היו סיפורי אימה על גורל אחיהם.
אך אפילו הניצולים האלה הבינו אט אט את האמת העגומה: העיר לא שמחה לקבל אותם בחזרה.
גם הם, כמו איליאס, גילו שבתיהם ובתי העסק שלהם כבר נמסרו לאחרים.
אם חזרו משורות המחתרת או ממחנות ההשמדה - דומה שלא נותר בסלוניקי מקום בשבילם. (עמ' 309)

היסלופ, ויקטוריה. חוטים מקשרים. תל-אביב: משכל, 2012




 Victoria Hislop - Official Website

14.1.2012

התרנגול קורא

מתוך הספר : הדרך הביתה - פרופסור דוד גוטמן

התרנגול קורא,
השחר עולה.
ביער כחול ושדות ירוקים
ציפור מהלכת.
איזו מן ציפור?
איזו מן ציפור?
גבה כחול, רגלה ירוקה,
לי היא ממתינה.
חכי ציפור, חכי,
חכי תמיד לי
אם האל הועיד אותך לי
את תהיי שלי
מתי זה יקרה?
מתי זה יקרה?
אם יבנו את המקדש
ועיר ציון תיבנה -
אזי זה יקרה.

גוטמן, דוד. הדרך הביתה. 2011, עמ' 123 .










13.1.2012

במבי - פליקס זאלטן

"ראה", במבי, המשיך הזקן, "ראה כיצד הוא מוטל כאן כמו אחד מאתנו. הקשב לי, במבי, "ההוא" אינו כל יכול כמו שהם אומרים. הוא לא מקור החיים ולא אדון החי והצומח. הוא לא מעלינו! הוא לצדנו, והוא כמונו. כי הוא מכיר , כמונו, את הפחד, את המצוקה ואת הסבל. אפשר לגבור עליו כמו שאפשר לגבור עלינו, ואז הוא מוטל חסר אונים על האדמה, כמו כל האחרים, כפי שאתה עצמך רואה אותו לנגד עיניך עכשיו"

במבי עבר להט וקולו רעד: "יש אחד אחר שהוא מעל כלנו...מעלינו ומעליו"


זאלטן, פליקס. במבי. בן-שמן: מודן, 2012 , עמ' 176 - 177

11.1.2012

דפוק וזרוק בפריז ובלונדון - ג'ורג' אורוול

והוא קינא קנאה נמוכה , רופסת, בכל מי שמצבו טוב משלו - לא בעשירים, כי הללו היו מעבר לאופק החברתי שלו, אבל בגברים עובדים...כשראה איש זקן עובד היה אומר במרירות, "תראה את הזקן הזה, משאיר גברים בכושר בלי עבודה", ואם זה היה נער , "זה הפרחחים הצעירים האלה מה שלוקחים לנו ת'לחם מהפה.", וכל הזרים היו בעיניו "הדיגואים המחורבנים האלה" - כי לפי התיאוריה שלו , הזרים הם שהיו אשמים באבטלה.
בנשים היה מסתכל בתערובת של ערגה ושנאה. נשים צעירות ויפות היו ברמה גבוהה כל כך מעליו שלא עלו כלל על דעתו, אבל למראה זונות היה פיו נמלא ריר. זוג נשים, יצורים זקנים אדומי שפתיים, היו חולפות על פנינו . פניו של פאדי היו נשטפות ורוד בהיר, והוא היה נועץ בהן מבט רעב. "זונות" היה ממלמל, כמו ילד מול חלון ראווה של חנות ממתקים. פעם סיפר לי שכבר שנתיים אין לו קשר עם אישה - כלומר, מאז איבד את עבודתו, וכבר שכח שאפשר להתאוות אל משהו טוב יותר מזונות.
הוא היה בעל אופי טיפוסי של נווד - שפל רוח, אכול קנאה, אופי של תן.

אורוול, ג'ורג'. דפוק וזרוק בפריז ובלונדון. אור-יהודה : כנרת, 2010, עמ' 173 -  174

הקטע הזה מתאר אופי של נווד, קבצן, הומלס, שאין לו כלום בחיים והוא מקנא במעט שיש למישהו אחר. הוא מקנא באנשים קטנים שמצבם טוב יותר משלו רק במעט.

שמתי לב לכך שיש גם מצבים הפוכים : שאנשים שלא חסר להם דבר -  משפחה, רמה כלכלית טובה, בריאות , קשרים חברתיים וכו' הם אכולי קנאה ולא מפרגנים למישהו שבאופן כללי יש לו מעט, אך מצד שני יש לו איזה כישרון בולט או ידע רב בתחום מסויים. למעשה הם מקנאים בו למרות שהוא היה אמור לקנא בהם על מה שיש להם ואין לו.
הם לא יסלחו לו על כך שהוא לא בסטאטוס הנכון אך בכל זאת הוא מומחה בתחומו ויש לו כישרון.
זאת נראת לי הקנאה השפלה ביותר והיא חושפת את קטנותם של האנשים האלה.

הגדרות של קנאה .




25.11.2011

איש קטן , לאן? - הנס פאלאדה

"מר שליטר", אני מבקש ממך, קנה את הבגדים ! הלוא יש לך כסף רב. אתה משתכר הרבה. אנה קנה ! אם תלך עכשיו בלי לקנות, יתפרש הדבר שאני אשם והם יפטרו אותי."
"אתה מגוחך", אמר השחקן, "למה אקנה את הבגדים? למענך? מישהו נותן לי מתנות?"
"מר שליטר", אמר פינברג והרים קולו. "ראיתי אותך בסרט, ושיחקת בו את תפקיד האיש הקטן המסכן. אתה יודע מה מרגיש אחד משלנו, ויש לי אשה וילד. הילד עדיין קטן, ועדיין עליז, אבל כשיפטרו אותי..."
"אלוהים אדירים", אמר השחקן, "אלה הם ענייניך הפרטיים, הרי איני יכול לקנות חליפות שאין לי צורך בהן, כדי שהילד שלך יהיה עליז."
"מר שליטר !" התחנן פינברג. "עשה אתי חסד. עסקתי בך שעה. קנה לפחות את החליפה. היא עשויה שביוט טהור, נשמר היטב, תהיה מרוצה...".
"חדל" אמר שליטר, "טרחנות זו מתחילה לשעמם אותי".
 
פלדה, הנס. איש קטן, לאן?. תל-אביב: זמורה-ביתן, 1987, עמ' 245

איש קטן , לאן? - הנס פאלאדה

הזקנה לא שמעה את השאלה, ואמרה : "הביטו, אנשים צעירים, לפני המלחמה היו לנו חמישים אלף מרק. ועכשיו הלך כל הכסף. איך יכול היה ללכת כל הכסף?" שאלה בחרדה. "הלוא אין אשה זקנה יכולה להוציא כסף כה רב."
"האינפלציה" אמר פינברג חרש.
"לא היה יכול ללכת כולו" אמרה הזקנה שלא שמעה את הסברו.
"אני יושבת כאן ומחשבת.  תמיד רשמתי הכול. אני יושבת, אני מחשבת. היה כתוב: ליטרת חמאה שלושת אלפים מרק... כלום יכולה ליטרת חמאה לעלות שלושת אלפים מרק?"
"באינפלציה" התחילה טליה להסביר.
"אני רוצה עכשיו לומר לכם זאת. עכשיו אני יודעת, כי כספי נגנב ממני. אדם , ששכר פה חדר גנב לי אותו. אני יושבת וחושבת : מי היה האיש? אבל איני זוכרת שמות, כה רבים גרו כאן מאז פרצה המלחמה. אני יושבת, אני מחטטת.אני נזכרת בו, חכם היה, וכדי שלא ארגיש בזה , זייף את פנקס ההוצאות שלי. מהספרה שלוש עשה שלושת אלפים , ואני לא שמתי לב."

"חמישים אלף... איך יכלו כל החמישים אלף ללכת?  ישבתי כאן, חישבתי מה קניתי בשנים מאז מות בעלי, בסך הכול גרביים וכמה כותנות, היתה לי נדוניה יפה, איני צריכה הרבה, הכול רשום. אפילו לא חמשת אלפים, אני אומרת לכם..."
"אבל מאז ירד ערך הכסף"  ניסתה טליה.
"הוא שדד אותי" , אמרה הזקנה בקול בוכים והדמעות זרמו על נקלה מעיניה.

פלדה, הנס. איש קטן, לאן?. תל-אביב: זמורה-ביתן, 1987, עמ' 40 - 41

Little Man, What Now? / Hans Fallada

ליקוי חמה - סטפני מאייר

פתחתי את הדלת במשיכה חזקה, שלא תחסום לי את הדרך - להוטה עד כדי גיחוך - והוא עמד שם, הנס האישי שלי.
הזמן לא חיסן אותי נגד המראה המושלם של פניו, והייתי בטוחה שלעולם לא אסתכל על שום פרט בדמותו כאילו הוא מובן מאליו. העברתי מבט על הפנים החיוורים-לבנים: הסנטר המרובע הקשוח; העיקול הרך יותר של השפתיים, שהתרוממו עכשיו לחיוך; הקו הישר של האף; הזווית החדה של עצמות הלחיים; מצח השיש המשתרע מעליהן - מוסתר קצת בסבך שערות ברונזה, שנעשו עכשיו כהות מהגשם.
את העיניים השארתי לסוף. ידעתי שאם אביט לתוכן, אאבד כנראה את חוט המחשבה. עיניים גדולות, בצבע חם של זהב נוזלי, ממוסגרות בריסים צפופים. כשהסתכלתי לתוכן הייתה לי תמיד הרגשה מיוחדת במינה - כאילו העצמות שלי נהפכות לספוג. הראש היה מסתובב לי קצת, אבל זה אולי כי תמיד שכחתי להמשיך לנשום.
כל דוגמן בעולם היה מוכן למכור את הנשמה שלו כדי לזכות בפנים כאלה. ברור, זה בדיוק המחיר שצריך לשלם: נשמה.

מאייר, סטפני. ליקוי חמה. בני ברק: ספרית פועלים, 2009 , ע' 22 - 23

Eclipse - Stephenie Meyer

The Official Website of  Stephenie Meyer