איש קטן , לאן? - הנס פאלאדה

"מר שליטר", אני מבקש ממך, קנה את הבגדים ! הלוא יש לך כסף רב. אתה משתכר הרבה. אנה קנה ! אם תלך עכשיו בלי לקנות, יתפרש הדבר שאני אשם והם יפטרו אותי."
"אתה מגוחך", אמר השחקן, "למה אקנה את הבגדים? למענך? מישהו נותן לי מתנות?"
"מר שליטר", אמר פינברג והרים קולו. "ראיתי אותך בסרט, ושיחקת בו את תפקיד האיש הקטן המסכן. אתה יודע מה מרגיש אחד משלנו, ויש לי אשה וילד. הילד עדיין קטן, ועדיין עליז, אבל כשיפטרו אותי..."
"אלוהים אדירים", אמר השחקן, "אלה הם ענייניך הפרטיים, הרי איני יכול לקנות חליפות שאין לי צורך בהן, כדי שהילד שלך יהיה עליז."
"מר שליטר !" התחנן פינברג. "עשה אתי חסד. עסקתי בך שעה. קנה לפחות את החליפה. היא עשויה שביוט טהור, נשמר היטב, תהיה מרוצה...".
"חדל" אמר שליטר, "טרחנות זו מתחילה לשעמם אותי".

 

פלדה, הנס. איש קטן, לאן?. תל-אביב: זמורה-ביתן, 1987, עמ' 245

איש קטן , לאן? - הנס פאלאדה

הזקנה לא שמעה את השאלה, ואמרה : "הביטו, אנשים צעירים, לפני המלחמה היו לנו חמישים אלף מרק. ועכשיו הלך כל הכסף. איך יכול היה ללכת כל הכסף?" שאלה בחרדה. "הלוא אין אשה זקנה יכולה להוציא כסף כה רב."
"האינפלציה" אמר פינברג חרש.
"לא היה יכול ללכת כולו" אמרה הזקנה שלא שמעה את הסברו.
"אני יושבת כאן ומחשבת.  תמיד רשמתי הכול. אני יושבת, אני מחשבת. היה כתוב: ליטרת חמאה שלושת אלפים מרק... כלום יכולה ליטרת חמאה לעלות שלושת אלפים מרק?"
"באינפלציה" התחילה טליה להסביר.
"אני רוצה עכשיו לומר לכם זאת. עכשיו אני יודעת, כי כספי נגנב ממני. אדם , ששכר פה חדר גנב לי אותו. אני יושבת וחושבת : מי היה האיש? אבל איני זוכרת שמות, כה רבים גרו כאן מאז פרצה המלחמה. אני יושבת, אני מחטטת.אני נזכרת בו, חכם היה, וכדי שלא ארגיש בזה , זייף את פנקס ההוצאות שלי. מהספרה שלוש עשה שלושת אלפים , ואני לא שמתי לב."

"חמישים אלף... איך יכלו כל החמישים אלף ללכת?  ישבתי כאן, חישבתי מה קניתי בשנים מאז מות בעלי, בסך הכול גרביים וכמה כותנות, היתה לי נדוניה יפה, איני צריכה הרבה, הכול רשום. אפילו לא חמשת אלפים, אני אומרת לכם..."
"אבל מאז ירד ערך הכסף"  ניסתה טליה.
"הוא שדד אותי" , אמרה הזקנה בקול בוכים והדמעות זרמו על נקלה מעיניה.

פלדה, הנס. איש קטן, לאן?. תל-אביב: זמורה-ביתן, 1987, עמ' 40 - 41

Little Man, What Now? / Hans Fallada

ליקוי חמה - סטפני מאייר

פתחתי את הדלת במשיכה חזקה, שלא תחסום לי את הדרך - להוטה עד כדי גיחוך - והוא עמד שם, הנס האישי שלי.
הזמן לא חיסן אותי נגד המראה המושלם של פניו, והייתי בטוחה שלעולם לא אסתכל על שום פרט בדמותו כאילו הוא מובן מאליו. העברתי מבט על הפנים החיוורים-לבנים: הסנטר המרובע הקשוח; העיקול הרך יותר של השפתיים, שהתרוממו עכשיו לחיוך; הקו הישר של האף; הזווית החדה של עצמות הלחיים; מצח השיש המשתרע מעליהן - מוסתר קצת בסבך שערות ברונזה, שנעשו עכשיו כהות מהגשם.
את העיניים השארתי לסוף. ידעתי שאם אביט לתוכן, אאבד כנראה את חוט המחשבה. עיניים גדולות, בצבע חם של זהב נוזלי, ממוסגרות בריסים צפופים. כשהסתכלתי לתוכן הייתה לי תמיד הרגשה מיוחדת במינה - כאילו העצמות שלי נהפכות לספוג. הראש היה מסתובב לי קצת, אבל זה אולי כי תמיד שכחתי להמשיך לנשום.
כל דוגמן בעולם היה מוכן למכור את הנשמה שלו כדי לזכות בפנים כאלה. ברור, זה בדיוק המחיר שצריך לשלם: נשמה.

מאייר, סטפני. ליקוי חמה. בני ברק: ספרית פועלים, 2009 , ע' 22 - 23

Eclipse - Stephenie Meyer

The Official Website of  Stephenie Meyer

אלף שמשות זוהרות - חאלד חוסייני

שמה של המורה היה שאנזאי , אבל מאחורי גבה קראו לה התלמידים חאלה רנגמאל, דודה-צבעית - בגלל התנועה שאהבה לעשות כשסטרה לתלמידים : היא הניעה את כף היד ואחר כך את גב כף היד, וכך שוב ושוב, הלוך וחזור, כצבע שמפעיל מברשת.

חאלה רנגמאל לא התאפרה ולא ענדה שום תכשיטים. היא לא הלכה בכיסוי, ואסרה על התלמידות לעשות כן. היא אמרה שנשים וגברים שווים זה לזה מכל בחינה, ואין שום סיבה שנשים יתכסו אם גברים אינם עושים זאת.
היא אמרה שברית המועצות זאת המדינה הכי טובה בעולם, יחד עם אפגניסטן. היא טובה לפועליה, ובני עמה שווים כולם זה לזה. כל אחד בברית המועצות הוא אדם שמח וידידותי, שלא כמו באמריקה, שם חוששים אנשים לצאת מהבית בגלל הפשיעה. וגם באפגניסטן יהיו כולם שמחים, אמרה, ברגע שיובסו מתנגדי הקדמה והגזלנים המפגרים.

חוסיני, חאלד. אלף שמשות זוהרות. תל-אביב: מטר, 2007, ע' 106 - 107

Khaled Hosseini - A Tousand Splendid Suns

המהגרת - מנג'ו קפור

נינה היתה כמעט בת שלושים. חברותיה ורעותיה ניחמו אותה בהשמיען הערות לגבי גון פניה הקורן ושערותיה השחורות כעורב, אבל מילות נחמה אלו היו עקרות. עורה של נינה ידע שהוא בן שלושים, ואף הכריז על כך כשעמדה בזוויות מסויימות אל מול המראה. נפשה הרגישה שהיא בת שישים בעת שצעדה מתחנת האוטובוס אל החדר שבו התגוררה עם אמה. ולבה הרגיש שהוא בן מאה בעודו סוקר את השנים הרבות כל כך שעברו עליו בגעגוע חסר תוחלת.

קפור, מנג'ו. המהגרת. תל-אביב: משכל, 2009

The Immigrant - Manju Kapur

נערות שנחאי - ליסה סי

במבט לאחור, אני יכולה להבין מדוע מאמא, באבא, מאי ואני סברנו שלאו-יה הזקן הוא אדם אמיד. בשנחאי משפחתי היתה מבוססת. לבאבא היה עסק משלו. היו לנו בית ומשרתים. חשבנו שהזקן ודאי עשיר במידה ניכרת מאיתנו. עכשיו אני רואה אחרת את פני הדברים. דולר אמריקני עשה דרך ארוכה בשנחאי, שבה כל דבר, החל בדיור, עבור במחירי הבגדים וכלה במחירי רעיות כמונו היה זול. בשנחאי הסתכלנו על לאו-יה הזקן וראינו את מה שבחרנו לראות: גבר שהתרברב באמצעות הכסף. הוא אילץ אותנו להיראות ולהרגיש חסרי ערך כשנהג בבאבא ביהירות עצומה בביקוריו. אבל הכל היה שקר, משום שכאן, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מצבו של לאו-יה הזקן טוב מזה של מרבית תושבי צ'יינה סיטי, אבל הוא בכל זאת עני. נכון, יש בבעלותו חמישה עסקים, אבל הם קטנים זעירים, לאמיתו של דבר, חמישה מטרים רבועים פה ועשרה מטרים רבועים שם - ואפילו יחד אין שוויים גדול במיוחד. הרי ככלות הכול, ערכם של חמישים אלף הדולרים המושקעים בסחורות הוא אפסי, אם אין איש קונה את הסחורה. אבל לו משפחתי היתה באה לכאן, היינו בשפל המדרגה, יחד עם עובדי המכבסות, שוטפי הכוסות והרוכלים בירקות.

סי, ליסה. נערות שנחאי. בן-שמן: מודן, 2010, עמ' 189

Shanghai Girls - Lisa See 

נערות שנחאי - ליסה סי

"אבא שלי נהג בריקשה ללא הפסקה", ממשיך סם. "בהתחלה הוא שתה תה עם שני גושי סוכר כדי להחזיר לעצמו את הכוח ולצנן את העור. כשהכסף הלך ואזל, הוא היה יכול להרשות לעצמו לשתות רק תה זול, שעשוי מאבק ומגבעולים ובלי סוכר. ואז, כמו נהגי ריקשה רבים אחרים, הוא התחיל לעשן אופיום. לא אופיום אמיתי ! את זה הוא לא היה יכול להרשות לעצמו ! והוא גם לא עשה את זה בשביל התענוג. הוא היה זקוק לאופיום כדי שינסוך בו מרץ, כדי שיוכל להמשיך לנהוג בריקשה באוויר הלוהט או בסופת טייפון. הוא קנה את השיירים של העשירים, את מה שמוכרים המשרתים שלהם. האופיום נתן לאבא מרץ מלאכותי, אבל הכוח שלו אזל והלב שלו הצטמק. עד מהרה הוא התחיל לירוק דם כשהשתעל. אומרים שלא רואים אף פעם נהג ריקשה שמגיע לגיל חמישים, וכאשר נהגי הריקשות מגיעים לגיל שלושים, הימים הטובים שלהם כבר מאחוריהם. אבא שלי מת בגיל שלושים וחמש.עטפתי אותו במחצלת קש והנחתי אותו ברחוב. אחר כך התחלתי לעבוד במקומו".

כשהוא מדבר , אני חושבת על כל הריקשות שנסעתי בהן ועל כך שמעולם לא הקדשתי מחשבה לגברים שנהגו בהן. לא ראיתי בנהגי הריקשות בריות אנושיות. הם לא ממש נראו כבריות אנושיות. אני זוכרת שלרבים מהם לא היו חולצות ולא נעליים, שעמוד השדרה ועצמות הכתפיים שלהם בלטו מעורם, ושהזיעה זלגה מגופם אפילו בחורף.

סי, ליסה. נערות שנחאי. בן-שמן : מודן, 2010, עמ' 198 - 199



The Other Queen - Philippa Gregory

Every woman should marry for her own advantage since her husband will represent her, as visible as her front door, for the rest of his life. If she chooses a wastrel she will be avoided by all her neighbours as a poor woman; catch a duke and she will be your Grace, and everyone will be her friend. She can be pious, she can be learned, she can be witty and wise and beautiful; but if she is married to a fool she will be that poor Mrs fool until the day he dies. (p. 1)

Gregory, Philippa. The Other Queen. London: Harper, 2009

Philippa Gregory Official Website

ANNE FRANK - The Diary of a Young Girl

Our freedom was severely restricted by a series of anti-Jewish decress: Jews were required to wear a yellow star; Jews were required to turn in their bicycles; Jews were forbidden to use trams; Jews were forbidden to ride in cars, even their own; Jews were required to do their shopping between 3.00 and 5.00 p.m; Jews were requiered to frequent only Jewish owned barbershops and beauty salons; Jews were forbidden to be out on the streets between 8.00 p.m and 6.00 a.m; Jews were forbidden to go to theatres, cinemas or any other forms of entertainment; Jews were forbidden to use swimming pools, tennis courts, hokey fields or any other athletic fields; Jews were forbidden to go rowing; Jews were forbidden to take part in any athletic activity in public; Jews were forbidden to sit in their gardens or those of their friends after 8.00 p.m; Jews were forbidden to visit Christians in their homes; Jews were required to attend Jewish schools etc. You couldn't do this and couldn't do that, but life went on.

 

Anne Frank, 20 June 1942

Frank, Anne. The Diary of a Young Girl. London: Puffin Books, 1998


Anne Frank Museum