"אבא שלי נהג בריקשה ללא הפסקה", ממשיך סם. "בהתחלה הוא שתה תה עם שני גושי סוכר כדי להחזיר לעצמו את הכוח ולצנן את העור. כשהכסף הלך ואזל, הוא היה יכול להרשות לעצמו לשתות רק תה זול, שעשוי מאבק ומגבעולים ובלי סוכר. ואז, כמו נהגי ריקשה רבים אחרים, הוא התחיל לעשן אופיום. לא אופיום אמיתי ! את זה הוא לא היה יכול להרשות לעצמו ! והוא גם לא עשה את זה בשביל התענוג. הוא היה זקוק לאופיום כדי שינסוך בו מרץ, כדי שיוכל להמשיך לנהוג בריקשה באוויר הלוהט או בסופת טייפון. הוא קנה את השיירים של העשירים, את מה שמוכרים המשרתים שלהם. האופיום נתן לאבא מרץ מלאכותי, אבל הכוח שלו אזל והלב שלו הצטמק. עד מהרה הוא התחיל לירוק דם כשהשתעל. אומרים שלא רואים אף פעם נהג ריקשה שמגיע לגיל חמישים, וכאשר נהגי הריקשות מגיעים לגיל שלושים, הימים הטובים שלהם כבר מאחוריהם. אבא שלי מת בגיל שלושים וחמש.עטפתי אותו במחצלת קש והנחתי אותו ברחוב. אחר כך התחלתי לעבוד במקומו".
כשהוא מדבר , אני חושבת על כל הריקשות שנסעתי בהן ועל כך שמעולם לא הקדשתי מחשבה לגברים שנהגו בהן. לא ראיתי בנהגי הריקשות בריות אנושיות. הם לא ממש נראו כבריות אנושיות. אני זוכרת שלרבים מהם לא היו חולצות ולא נעליים, שעמוד השדרה ועצמות הכתפיים שלהם בלטו מעורם, ושהזיעה זלגה מגופם אפילו בחורף.
סי, ליסה. נערות שנחאי. בן-שמן : מודן, 2010, עמ' 198 - 199
כשהוא מדבר , אני חושבת על כל הריקשות שנסעתי בהן ועל כך שמעולם לא הקדשתי מחשבה לגברים שנהגו בהן. לא ראיתי בנהגי הריקשות בריות אנושיות. הם לא ממש נראו כבריות אנושיות. אני זוכרת שלרבים מהם לא היו חולצות ולא נעליים, שעמוד השדרה ועצמות הכתפיים שלהם בלטו מעורם, ושהזיעה זלגה מגופם אפילו בחורף.
סי, ליסה. נערות שנחאי. בן-שמן : מודן, 2010, עמ' 198 - 199
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה